בתור יורשים. הם חיים בטירות ונהנים ממותרות שאי אפשר לתאר.
אני מתארת לעצמי שכולם מקנאים.
אני לא מקנאה!
לחיות בלי הבעלים האהובים ולהתפנק איתם לא נראה לי מהנה.
אני מרחמת עליהם עם כל העושר שסביבם. חוסר האדם האהוב
הוא צער נוראי לנו הכלבים. הסיפור על הכלב שנשאר ליד קבר אדונו
וסירב לאכול עד שמת הוא סיפור הרבה יותר נעים.
אני לא רוצה לחיות בלי הבעלים שלי!
גם כשהם נוסעים לחו'ל אני מתה מגעגועים.
שיהיה לכם יום טוב.
בנג'י.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה